תפריט
המורה מדברת ואני מרגישה את השעמום מטייל לי בתוך הגוף. בא לי לקום ולעשות סיבוב ריצה מסביב לבניין והרגל שלי מתחילה לזוז מעצמה. לאחד הסטודנטים יש שעון חדש כסוף על היד ואני מצליחה לשמוע את השעון שלו מתקתק. יש לי חמש נורות קשב במוח אבל הן לא תמיד דולקות.
יש לי חמש נורות קשב אדומות בראש והן לא תמיד דולקות. במקומן מהבהבים עשרות אורות בצבעים אחרים. אני לא יודעת איך זה עובד אצל שאר האנשים, אבל אני מניחה שזה בטח מאוד נוח להתנהל בעולם כשרוב נורות הקשב שלך דולקות כל הזמן. מאוד ממוקד. אצלי זה קצת אחרת, משהו במערכת החשמלית שלי קצת יותר, איך לומר, מגוון.
אני מאחרת לשיעור כרגיל. המרצה מדברת על מאמר שקראה פעם ועל הדרך המופלאה שבה נבואות מגשימות את עצמן.
זאת מרצה מעולה והיא כל הזמן זזה ממקום למקום, כמעט ארבע נורות קשב אדומות דלוקות אצלי בראש. היא נותנת דוגמאות מרתקות, אני לא יכולה להפסיק להסתכל עליה, הלוואי שלא תפסיק לדבר.
לפעמים נדמה לי שהיא נותנת שואו ולא שיעור, היא חצי שחקנית המרצה הזאת. אני חושבת על זה שהרצאה טובה היא בעצם הצגה, וכשמכניסים לסיפור כמה בדיחות, אפשר לכבוש את לב ההמונים.
עולה בי מחשבה על מה שהיא אומרת, אני מתחילה לתהות לעצמי אם נבואות באמת מגשימות את עצמן.
זה מעלה לי רעיון לאפליקציה. תוכנה שאנחנו כותבים בה את החלומות והיעדים שלנו והיא מזכירה לנו אותם מדי בוקר, עד שהן מגשימות את עצמן.
צריך עוד לחשוב על זה. היא מתבלת את ההרצאה שלה בציטוט של איזה פילוסוף גרמני.
הדרך שבה היא מלהטטת בין דוגמאות, מטאפורות וציטוטים, לבין החומר היבש של השיעור, מרשימה אותי מאוד.
ברקע אני פתאום קולטת איך פרפר שחור ענק נכנס דרך החלון לכיתה. שתי נורות קשב אדומות כבו לרגע, ואת מקומן תפסו הבהובים בצבעים אחרים.
הם עוד לא שמו לב לזה, אבל הפרפר בדרך לאחת הסטודנטיות. תיכף היא תיבהל ויתחיל בלאגן.
אני שומעת את המרצה פונה לסטודנטים ושואלת אותם איך היה להם השבוע.
זה קטע משעמם במיוחד שחוזר על עצמו מדי שיעור ומאתגר אותי כל פעם מחדש.
אנשים מדברים את עצמם לדעת ואני מרגישה את השעמום מטייל לי בתוך הגוף. בא לי לקום ולעשות סיבוב ריצה מסביב לבניין, הרגל שלי מתחילה לזוז מעצמה.
לאחד הסטודנטים יש שעון חדש כסוף על היד ואני חושבת על השעון המוזהב שכבר חודשים אני מחפשת.
אני מצליחה לשמוע את השעון שלו מתקתק ותוהה לעצמי האם לחברות השעונים יש אינטרס כלכלי להפוך את התקתוק בשעון לחזק יותר. האם זה בעצם צעד שיווקי?
אחת הבנות מספרת שהיה לה שבוע מעייף. נורת קשב אחת דולקת. הפרפר השחור מתקרב אליה והיא בכלל לא שמה לב.
הוא נוחת לה על הכתף והיא קופצת מהמקום. לידה יש סטודנטית היסטרית במיוחד והיא מתחילה לצרוח. אני מסתכלת על המרצה ומנסה לחשוב איך תרגיע את הרוחות. לרגע אחד כל נורות הקשב שלי דולקות.
צריך לעשות משחק מחשב כזה, אני חושבת לעצמי.
אנימציה של כיתה עם תלמידים, מדי פעם פרפר או חרק אחר נכנס לחדר, השחקן צריך לשים לב לכל הפרפרים והחרקים, ולהרוג אותם בזמן. אם הוא לא מהיר מספיק השיעור מתחרבש והמשחק נפסק.
המרצה מרגיעה את הרוחות, ואני קולטת איך שני סטודנטים מאחרים ניצלו את ההמולה כדי להיכנס לשיעור ולהתיישב. מכירה את הטריק הזה, אני חושבת לעצמי, אני המצאתי אותו. המרצה לא שמה לב שהם נכנסו, תיכף היא תהיה מופתעת.
אני כבר לא זוכרת על מה דיברנו, אבל הרגל שלי לא מפסיקה לזוז, אילו רק הייתי יכולה להעביר את השיעור הזה בעמידה. שתי נורות קשב אדומות דולקות- שלוש כבויות ואת מקומן לוקחים הבהובים בצבעים אחרים.
איך לעזאזל בונים משחק מחשב? יש לזה אנשי מקצוע מיוחדים? צריך להיות אנימטור? מה הנושא של השיעור הזה בעצם? נורת קשב אחת דולקת, ארבע נורות קשב כבויות ושלוש מחשבות תופסות אותי: שוב לא הבאתי סנדוויץ', אין לי מושג איך מקדמים משחק מחשב בגוגל והאם נבואה שמגשימה את עצמה נכונה גם למקרים כמו זכייה בלוטו.
חמש נורות קשב נדלקות לי בבת אחת.
המרצה פונה אלי, היא שמה לב שאני חצי עומדת, וחצי יושבת, זה בטח נראה מהצד כאילו שאני עושה יוגה. היא שואלת אם יש לי שאלה, היא חשבה שהצבעתי. אני עונה בשלילה והיא עוברת לסטודנטית הבאה.
זאת סטודנטית שמדברת לאט במיוחד אבל תמיד אומרת דברי טעם. אני רוצה להקשיב לה. אני יודעת מה אני אעשה. אני מוציאה את הפלאפון ומתחילה לשחק. סוף סוף יש לי שקט בראש. יעברו לפחות עשר דקות עד שיימאס לי מהמשחק הזה.
הרגל שלי מפסיקה להתנדנד. חמש נורות קשב דולקות, השקט הזה שמשתרר ממש נחמד לי. אני חושבת לעצמי שצריכים להקים בבתי ספר מקומות ישיבה מיוחדים לילדים עם בעיות קשב וריכוז.
בכל עמדה יהיה משחק מחשב (עם פרפרים שחורים אולי?) וסוף סוף כולם יקשיבו בשיעור. החשמל שלי במוח נע בין משחק המחשב לבין דבריה של הסטודנטית במין מחול מטורף, יש חשמל לכל הנורות.
חמש נורות דולקות באור אדום חזק. הסטודנטית סיימה לדבר, אני מסתכלת עליה ורואה שהיא מחייכת.
על הדרך אני שמה לב שהמרצה מביטה בי ובפלאפון שלי, באי שביעות רצון מופגנת. אופס.
אני מכניסה את הפלאפון לתיק. אחד הסטודנטים שאיחרו מבקש לשאול שאלה. כבר שאלו את השאלה הזאת בתחילת השיעור אבל הוא לא מודע לזה.
ארבע נורות קשב כבו באחת. הרגל שלי מתחילה להתנדנד.
הפרפר מטייל למרצה על שולי חולצתה, בדרך לצוואר שלה.
הם עוד לא שמו לב לזה, אבל תיכף יתחיל הבלגאן.
קידום אתרים בגוגל – מוקה קריאייטיב
